איזון הוא שם המשחק \ ראיון עם אמיר ניסן

אמיר החל את אימוניו באומנויות הלחימה הקשות – קיוקו-שינקאי, אגרוף ואגרוף תאילנדי. בגיל 17 זכה במקום ראשון באליפות הארצית ( מגע מלא ) במשקלו ואף השתתף באחת המכביות בענף קראטה.

לדבריו, בתור איש קטן ממדים הוא החל לחפש גישות שונות ושיטות יותר מתאימות. "הסתכלתי על המאמן שלי שהיה בגיל מבוגר יותר ומה שראיתי לא מצא חן בעיני – שתי ברכיים הרוסות, פחד מהצעירים, הוא נהיה יותר ויותר אלים, הלך עם שלושה אקדחים – משהוא כאן לא מתאים ! לא רציתי להיות כמוהו, רציתי ללכת יותר עמוק." הוא החל להתאמן באייקידו אך מהר מאד עבר לטאי צ'י, ולמד במשך 10 שנים עם ארבעה מורים שונים.

דרך הטאי צ'י הכיר את הצ'י גונג והבין כי בעבורו הצ'י גונג הוא הכי "עמוק" הוא הרגיש כי "לקחת משהוא ולהתמקד בו לאורך זמן הנו יותר מאשר לעשות תבניות." באותה תקופה הוא התמקד בגָ'ן ג'וּאָנג ( ZHANG ZHUANG ) והרגיש כי העמידה תורמת לו וליכולתו הרבה יותר מאשר לתרגל את התבנית.

באותה תקופה לא מצא אמיר מורה שהתמחה בצ'י גונג. היו מורים רבים שלימדו טאי צ'י עם צ'י גונג אך את הדגש העמוק ובלעדי שחיפש לא מצא כאן. זו הייתה הסיבה שדחפה אותו לנסוע למזרח, לחפש מורה שמתמחה רק בצ'י גונג.

חרב לעט: ההחלטה לעבור להתמקדות בנושא אחד אינה נראית טבעית לכולם, מה הייתה הסיבה שדחפה אותך לחפש גישה זו ?

אמיר: בזמן שלמדתי טאי צ'י, בכל בתי הספר שראיתי, המתכונת הייתה שבמשך אימון בן שעה וחצי צריך לעשות הכל : תבנית במשך חצי שעה, חימום של כחצי שעה, פוש-הנדס במשך רבע שעה וצ'י גונג במשך כמה דקות. במקביל, בגלל שהרגשתי שהצ'י גונג "עובד" עלי יותר, התאמנתי לבד על העמידות והגעתי לשלושה מחזורים של שעה כל אחד של עמידה סטטית.

התחושה שהקנו לי עמידות אלו – ההתמלאות, התחושה בבטן, התודעה הצלולה והחדה, עלו בכמה מונים על התחושות שהיו לי בעקבות ביצוע התבנית. בטאי צ'י, יש צורך לשים לב לקואורדינציה, ליד ולרגל, ויותר מאוחר גם לעקרונות שבתוך התנועה. כתוצאה מכך אתה לא כל כך יכול להתבונן על התחושות, המחשבות והרגשות שעולים בגוף ולחזור למרכז. כשעומדים בתנוחה סטטית, אתה יכול להתבונן בתחושות, ברגשות במחשבה הנודדת ותמיד לחזור בחזרה למרכז. זוהי יכולת שאין אותה כשאתה "עסוק מדי" בתנועה, כמו בטאי צ'י. זו הסיבה שחשתי כי הצ'י גונג הוא העמוק ביותר – רק בו ניתן להתמקד במשהו לאורך זמן.

חרב לעט: איזה צ'י גונג עשית חוץ מהעמידות ?

אמיר: המורה שלי היה תלמיד של לינג טָאי צ'וּן, שהיה גם רופא ושאב את תורתו ממקורות שונים, ולא רק ממסורת האי צ'ואן ( אי קון בקנטונזית ) . לדוגמא, הידע בפעילות הצ'י גונג כגון איזון האיברים המלאים, ריכוז ופיזור צ'י וכדומה, לא באה מוָואנג שְיָא גָ'אי, עד כמה שאני יודע. המורה שלי גם למד טאי צ'י של משפחת צֶ'ן, בהיותו בשנות העשרים לחייו, מתוקף היותו בן משפחת צ'ן.

בהונג קונג למדתי צ'י גונג רק אתו, אם כי נפגשתי עם מטפלים בצ'י גונג השייכים לעמותה מסוימת, המתרכזים בהילינג. המורה שלי לא האמין בהילינג אלא רק ביכולת הריפוי העצמית של הצ'י גונג – לתת למישהו תרגילים ושיבצע אותם בעצמו, במקום הילינג ממישהו אחר.

אגב, המרשימים ביותר מתוך העמותה הזו היו תלמידיה של מורה שכל יום עשתה תרגיל פשוט, תמיד את אותו התרגיל, במשך שלוש שעות. זה חיזק אצלי את ההכרה בדרך כי רק התמקדות ריכוז מאמץ במעט דברים יכול להביא לעומק.

חרב לעט: אז מה אתה אומר בעצם ? האם היו אלו אנשים טיפשים שהמציאו שיטות הכוללות הרבה מרכיבים ( ובכך הגבילו את יכולת ההעמקה של תלמידיהם ) ? או שמא השיטות הללו הן רק דרך המובילה לעמידות המיוחלות ?

אמיר: בבסיס הרעיון של ריבוי תרגילים קיים הניסיון לתפוס מכלול.

אם אתה לוחם אתה צריך לדעת הרבה אפליקציות. הטאי צ'י, שהחל משלוש עשרה תנועות, התחיל להתרחב ולהכיל כל מיני אפליקציות שונות. זוהי גישה שאולי נכונה ללוחמים. ישנו צורך קיומי לדעת ולהתאמן באפליקציות למצבים ולתרחישים שונים.

בצ'י גונג הדבר דומה, ישנם כאלו שלמדו שיטות שונות, שהעריכו אותן כטובות, וניסו לאחד את כולם וליצור סדרות מורכבות. עם זאת, הטובים ביותר שפגשתי היו בגישה של התמקדות. זאת אומרת, אתה יכול לדעת מכלול, אתה יכול לדעת לאזן, אבל כשאתה בוחר להתאמן, אתה בוחר בתרגיל אחד בלבד, בעיקר ברמות הגבוהות.

ברמה הנמוכה זו גישה קשה לתלמיד וישנן דרכים שונות להכין את התלמיד לרמה זו.

לדוגמא, כל העמידות שבהם הידיים פונות אחת מול השניה גורמות לריכוז צ'י. ישנה עמידה ( מימין ) שמרכזת את הצ'י ממריצה את הצ'י של הכבד. זו עמידה מאד חזקה ולכן כל הלוחמים עומדים אותה. ישנה גם בעייתיות גדולה בעמידה זו, ואת זה יודעים ברמה יותר גבוהה יותר. הצ'י יכול להתרכז במרכז ולהגיע פחות לאגפים, ובמידה וישנה חסימה ( סטגנציה ) או כעס או חוסר איזון, העמידות מעצימות זאת. ולכן במצבים כאלו יש צורך לזהות את הסטגנציה ולהניע על מנת לשחררה.

משאך חזרתי מהונג קונג ארצה, ניסיתי "להעמיד" תלמידים למשך זמן משמעותי. ראיתי כי רובם אנשים ללא שקט פנימי, עצבנים ולא רגועים. אם תדרוש מהם לעמוד ללא תנועה במשך זמן, פשוט תחמיר את המצב. צריך להניע את התלמידים קודם, לפרוק את העודפים, לשחרר את החסימות, ורק אחר כך אפשר "להעמיד" אותם, וגם אז לא את כולם. הבעיה של מתחילים שהם לא מודעים לצדדים השונים ולכן אינם יכולים תמיד להגיב נכון ובזמן לתסמינים גופניים שמתפתחים אצלם.

למי שסובל מתסמינים של עודף יאנג, עדיף לנוע מאשר לעמוד, ולהפך.

הייתה לי מטופלת, לדוגמא, אשר היו לה את כל הסימנים של נטייה לעודף יין, מה שאצלנו קוראים עודף מים. התסמינים היו של חולשה, קול חלש, קרה, עייפה ובכלל נראתה כאילו אין לה אנרגיה. היא הלכה לעשות טאי צ'י וזה "כיבה" אותה עוד יותר. מה שעשו זה שלקחו אדם רפוי ועשו אותו עוד יותר רפוי. המלצתי לה לעשות דברים אקטיבים יותר – ריקודי בטן, צ'י גונג מחמם וכדומה וזה אכן עזר לה.

מטופל אחר, שהתאמן באומנויות לחימה, הופיע עם כל התסמינים היאנגים – עודף אש. היו לו כתפיים תפוסות, לשון יבשה, שיעול יבש חם כל הזמן וכדומה. לו המלצתי לא לעשות תרגילי פָה ג'ינג ( כוח מתפרץ ) אלא להתרכז יותר בתנועה של מים – טאי צ'י וכד'. יחד עם הטיפול ושינוי התזונה הגישות הללו התאימו.

המתודיקה אומרת כי תנועות קטנות ועמידות מרכזות את האנרגיה, ומעלות אותה. זה טוב למי שיש חסר.

לעומת זאת תנועות גדולות ויחסית יותר מהירות, מפזרות. התנועות הן בקצב טאי צ'י, אבל, בניגוד לתבנית, יש להתמקד בתנועה אחת או שתיים, כשעל כל תנועה יש לחזור במשך לפחות רבע שעה או עשרים דקות.

( אמיר מדגים כעת סדרה של תרגילים, כל אחד מהם עומד בפני עצמו ובעל הקשרים בריאותיים-רפואיים. )

זאת ההכנה של המתחילים, ובעצם האיזונים השונים שהם לומדים, לעמידות. לאחר מכן, אם עדיין אין תחושה של צ'י, אז התלמידים לומדים לרכז את הצ'י, בעזרת עמידות שונות, בדן טיין, ואחר כך לומדים מה ניתן לעשות עם הצ'י שרכשנו. זה כבר השלב המתקדם.

חרב לעט: מדוע אומני לחימה רבים מתרגלים עמידות וממליצים על כך ? מהו היתרון של תרגול זה בעת לחימה ?

אמיר: ראשית, עמידה זה הדבר שהכי מרכז צ'י. עם זאת , צריך לזכור כי זה לא מתאים לכולם.

לגבי היתרון של העמידה בלחימה, חשוב לי לציין כי אני עזבתי לחלוטין את הלחימה. הסיבה לכך היא שהגעתי למסקנה אישית שעל מנת להמשיך להתפתח אני צריך לעזוב את רעיון הלחימה וההתמודדות. הייתי שם, עשיתי קרבות וכדומה, היום אני מרגיש כי עדיף שההכרה שלי תתמקד בלעזור לאחרים או לעצמי מאשר בלנסות לנצח מישהו. אם אתה לוחם אתה עסוק בלחשוב איך הסגנון שלי יחסית לסגנונות אחרים בלחימה, מה יותר יעיל וכדומה. צר לי להגיד אך המורים שפגשתי בסגנונות הסינים שהדגישו לחימה, היו אנשים פחות טובים ונעימים מאשר הלא לוחמים. הם מורים שפחות משתפים את התלמידים בידע, יותר שומרים "סודות" לעצמם, והחשיבה שלהם אינה מתוך רצון אמיתי לעזור לתלמיד, או לעזור לכולם אלא יותר מידור וריחוק מהתלמיד.

לעומת אנשים שהיו יותר רופאים או שעבדו על ההכרה, הם נטו לשתף וללכת לקראת האחר, כי גאוותם הייתה בעצם העזרה לתלמיד ואף לזר.

זו הסיבה שאני החלטתי לעזוב לחלוטין את הלחימה, למרות שישנה גישה לוחמנית גם בקרב חלק ממתרגלי האי צ'ואן.

אם נחזור ליתרונות הלחימתיים של העמידה, בעצם העובדה שהצ'י והכוונה והגוף מרוכזים בנקודה אחת, והמיקוד נשאר במשך זמן, המכה שלך, נגיד לעיניים או לגרון, וגם התזמון, יהיו יותר מדויקים ויעילים.

עם זאת, זה לא חובה. ללא ספק זוהי הדרך הארוכה להגיע ללחימה דרך הצ'י. וקשה לי מאד להגיד שחייבים את הצ'י ללחימה. תזמון, לדוגמא, קשור לתרגול ייחודי ולא דווקא לצ'י. אני מאמין כי אם נעמיד מתאגרף תאילנדי או מתאבק מול רוב אילו שבאים מהטאי צ'י הוא ינצח את כולם. אז מה תגיד ? הוא יודע טאי צ'י טוב יותר ? לחימה יעילה אינה מחייבת צ'י.

מעבר לעובדה שלהבנתי בעולמנו כיום אין צורך בלימוד לחימה לצרכים מעשיים.

חרב לעט: האם ישנם ומהם ההתמחויות שקיימות בשיטה שלך ?

אמיר: ראשית יש לזכור שאי אפשר להתמחות בכל, יש לבחור נושא ולהתמקד בו. על פי ההבנה שלי ולפי מה שאני מכיר בדברים שלי, ישנם שלושה תחומים : ראשית ניתן להתמקד בצ'י גונג, לעבוד על האי ועל הצ'י, ההכרה והאנרגיה. שנית ניתן להתמקד בלחימה, ולהבנתי בדרך ששמה דגש על יעילות. לבסוף ניתן להתמקד בשֶן, בנפש או בתודעה.

לגבי התמקדות בצ'י גונג, חשוב ביותר לדעת לאזן ולא רק "לצבור צ'י" כמה שיותר. האיזון צריך להיות גם בתוך האימון וגם בין האימון ובין החיים. לדוגמא בהונג קונג הייתי מתאמן שמונה שעות ביום עד שהמורה שלי אמר לי כי אם מתאמנים שמונה שעות יש לישון גם שמונה שעות. או איזון בין התרגול לבין התזונה, או ההתנהגות האישית שלי.

ההתמקדות בלחימה, לדעתי היעילות, מעבר לטכניקות, חשובה ביותר. לדוגמא, שילוב בין תזמון ונקודות תורפה הנו שילוב יעיל וקטלני. במקום לתת אגרוף חזק לצלעות או דחיפה חזקה, אצבע לעין או יד לגרוגרת תעשה את העבודה, בתנאי שהתזמון מדויק. אבל כאן קיימת בעייתיות, מאחר והאימון בדברים כאלו גורם לפציעות, ואפילו פציעות חמורות.

הדבר השלישי הוא העניין של התודעה ומודעות. מה שהסינים קוראים שֶן. זה כולל גם את הרגשות וגם את ההכרה והחשיבה. העבודה על רכיב זה יכולה להתבצע במספר דרכים. אצלנו זה היה מעורבב - הדרך הבודהיסטית, הדרך הטאואיסטית וכדומה. החלקים של העמידות כללו תפיסה בודהיסטית של הקשבה ואי הצמדות לתחושות ולרגשות. החלקים של השיטה שכללו תנועה היה בהם נטייה להדמיות והזדהות רוחנית עם הטבע שלדעתי באו מהטאואיזם. ההדמיות היו, לדוגמא, הדמיות של גלים עם תנועה גלית וכד'.

חרב לעט: מהם מרכיבי הדרך שאתה מלמד ?

אמיר: ישנם שלושה רכיבים. הראשון הוא תרגול. והוא משתנה בהתאם לרמתו של המתרגל, כמו שציינתי מתחילים בתרגול האיזון. לדוגמא תרגולי נשימות או תרגולי איזון חמשת האברים. לאחר מכן לומדים ומתרגלים תרגילים ספציפיים. וברמה גבוהה ישנה התמקדות בתרגיל אחד כשהאמרה היא "עדיף תרגול של שעה בתרגיל אחד מאשר שש שעות בהרבה תרגילים". התרגול גם כולל עבודה לעומק על ההכרה.

הרכיב השני הוא רכיב התזונה, כאן אפשר לעיין בדף המציין באופן סכמטי את התזונה ( עיין להלן ) . עם זאת יש לזכור שתמיד עדיף להתאים את התזונה הספציפית לכל אדם ואדם.

הרכיב השלישי הנו הרכיב של מה שאני קורא "הגורמים שמסביב". הסביבה חשובה ביותר לאיזוננו. אני אולי יכול להתאמן רבות, אבל, לדוגמא, החיים מחוץ לאימון לא מאוזנים. אני ממהר כל הזמן, הרגשות סוערים מדי וכדומה. את זה אני חייב לדעת לאזן.
להמשך לחצו כאן

לשיעור היכרות ללא תשלום ולקבלת מידע על שיעורי צ'י קונג - אי צ'ואן לחץ כאן

פרסום ראשון :02/07/2008 15:52:34
עדכון אחרון :27/12/2008 22:01:37
עדכונים אחרונים
ראיון עם Keith Kwok Lap Yin
להמשך לחצו כאן